יום השואה
לזכור ולא לשכוח

לכבוד יום השואה אנו מבקשים להעניק קול לזיכרון ולהמחיש את שלטון הטרור הרצחני הנאצי, שפעל בשיטתיות עם הוואפן אס אס והגסטפו כדי להטיל אימה ופחד על האנשים.

סיפור העדות שאנו מביאים מתעד - מנקודת מבטה של נערה - את הרצח, השוד והטרור בחסות החוק שחרצו את גורלם של בני אדם באכזריות חסרת תקדים. 
ראוי להזכיר כאן יוזמה משותפת של ארגונים יהודיים ושל אגודת הידידים הקוויקרית, שביקשו לפעול נגד הרצח השיטתי ולהציל את חייהם של יותר מ-10.000 ילדים.
מדובר במבצע הקינדר טרנספורט.[1]

אנו מבקשים להביע את הערכתנו הרבה לשלוש נשים שלכל אחת מהן יש קשר לקינדר טרנספורט: ברטה ליליאן ברייסי (1989-1893), חברה באגודת הידידים הקוויקרית באנגליה, אשר מילאה תפקיד מרכזי בתכנון המבצע ובהוצאתו לפועל [2]. אימה של העדה שלנו חיפשה דרכים יצירתיות ובלתי שגרתיות כדי להציל את משפחתה, והצליחה בזכות תבונתה ואישיותה הייחודית, תושייתה, נחישותה ואומץ ליבה. והעדה אווה שבגיל 12 נתלשה מחייה הנוחים והנעימים ביחד עם אחיה ואחותה ונשלחה לבריטניה בקינדר טרנספורט הראשון בדצמבר 1938. 
 
אווה בת 94 היום. היא מתגוררת בבית אבות בתל אביב עם אחותה הצעירה. כדי לשמור עליה ועל שאר דיירי בית האבות מהידבקות בנגיף הקורונה אסור למבקרים, כולל בני משפחה, לבקר בבית האבות. את הריאיון עם אווה ערכנו בטלפון.  

 
זיכרונותיה של אווה:

כשהגעתי לארץ ישראל בשנת 1947 נתקלתי שוב ושוב באנשים ברחובות ובתחבורה הציבורית שמספר בצבע כחול היה מקועקע על זרועותיהם. סבל בלתי יתואר עבר על אנשים אלו. השתייכנו לאלו ששפר עליהם מזלם.
ב-12.3.1938 פלש היטלר עם צבאו לאוסטריה. באותו הלילה הגיע הגסטפו ועצר את אבא שלי. חשבון הבנק שלו נחסם, בית העסק שלו בעיר וינה נסגר. הגסטפו החזיק אותו במשך שבועיים במעצר. לאחר מכן הוא נשלח לדכאו עם 150 יהודים נוספים.
נשארנו עם אימא בדירה היפה והגדולה בווינה. הייתי בת 12, אחי היה בן 13 וחצי ואחותי בת 8. מכיוון שלא היה לנו כסף אימא שלנו השכירה חדר לבחורים יהודים שלא היה להם מקום מגורים.
עד האנשלוס בשנת 1938 למדתי בבית ספר תיכון מעולה. אחותי למדה בבית ספר יסודי ואחי למד בבית ספר תיכון במגמת מדעים. כאשר השלטון באוסטריה עבר לידי הנאצים גירשו אותנו מבתי הספר שלמדנו בהם. מאז התחלנו ללכת לבית ספר שמיועד לילדים יהודים.
אימי החליטה לשלוח אותנו לחו"ל. ארגנו משלוחים של ילדים להולנד ולבריטניה. היה צורך בקשרים כדי להתקבל למשלוחים. אך מכיוון שאבי היה עצור בדכאו ואימי נותרה לבדה עם שלושה ילדים הסכימו לקבל אותנו. אני עוד זוכרת כיצד אימא מילאה את טופס ההרשמה. למעלה הייתה השאלה: "לאן את מבקשת לשלוח את ילדייך? להולנד או לבריטניה?" ואימא אמרה: "כמה שיותר רחוק מהיטלר."
בליל הבדולח עמדו שני אנשי אס אס בפתח הבית. עד היום אני זוכרת את פניהם. אימי הייתה אישה חזקה מאוד. הם שאלו אם מתגוררים גברים בבית. עמדתי ליד אימא ופחדתי נורא. מרוב פחד בכיתי, השתוללתי ועשיתי במכנסיים. אימי הסתובבה אליי וצעקה: "תשתקי!".
ככל הנראה ההתנהגות שלי הסיחה את דעתם של אנשי האס אס. הם נעלמו מבלי לערוך חיפוש בבית. אילו היו עושים זאת היו מוצאים את שלושת השוכרים שהסתתרו מתחת למיטות.   

אני עוד זוכרת כיצד אימא עברה יום יום ממשרד למשרד בניסיון לשחרר את אבא מדכאו. בה בעת היא ניסתה להשיג ויזה לדרום אמריקה, לשנחאי או לארה"ב. בלילות היא עמדה בתור לשגרירויות. לשווא.
אימי הייתה נחושה להוציא אותנו מגבולות אוסטריה. סבתי ניסתה להניע אותה מכך, אך היא לא ויתרה. בדצמבר 1938 הגיעה השעה: נסענו בחשמלית כדי להגיע לתחנת הרכבת מערב. אנשים נעצו בנו מבטים. היו לנו מזוודות קטנות שאימא ארזה בשבילנו. מזוודות קטנות – אסור היה לנו לקחת איתנו אפילו צעצוע אחד.   
כשהגענו לתחנת הרכבת מערב המתינו שם כבר כמה מאות אנשים. לא הרשו להורים ללוות את הילדים לרציף ולהיפרד מהם כשעלו לרכבות.

עלינו לרכבת. שמחתי לנסוע לחו"ל. מי כבר נסע בזמנים אלו לחו"ל? אימי שלא הראתה רגשות מאז מעצרו של אבי עמדה כעת במחסום ובכתה. בטיפשותי הילדותית לא יכולתי להבין את זה אז. פניה הדומעות עדיין חקוקות בזיכרוני.
נסענו ברכבת לאורכה של גרמניה. בגבול שבין גרמניה להולנד הרכבת נעצרה. אנשי אס אס עלו לרכבת וצרחו: "איפה הזהב?" אסור היה להוציא כסף או זהב מגרמניה. הדלת לתא שלנו ברכבת נפתחה בגסות. אנשי אס אס נכנסו פנימה ומשכו משם בגסות ילדה בת ארבע עם המזוודה שלה. כעבור 10 דקות היא חזרה: המזוודה שלה הייתה פתוחה בחלקה ומבולגנת. הילדה דיברה רק כשהתרחקה הרכבת מהגבול. אני לא יודעת מה אנשי האס אס עשו לה.

הגענו להולנד. שם קיבלו אותנו אנשי הארגונים להצלת פליטים יהודים בפרחים, אוכל ושתייה. הרכבת המשיכה לנסוע עד הים. עלינו על מעבורת. כשהגענו לאנגליה שהינו תחילה ב"מחנה קיץ". בסופי שבוע משפחות אנגליות באו לבקר במחנה כדי לאסוף ילדים ולהיות עבורם משפחות אומנה. משפחה אחת הזמינה אותי לנסוע איתה לביתה. הם אמרו שיש להם חווה ובעלי חיים והבטיחו שיהיה לי טוב אצלם. אבל התחייבתי בפני אימא לשמור על אחותי הקטנה. אמרתי להם שלא אסע בלי אחותי.   

השבועות הפכו לחודשים והחודשים לשנים

אחותי ואני נשלחנו לצפון אנגליה לשתי משפחות שונות. מכיוון שגרנו באותה העיר יכולנו להתראות מדי פעם. לאחי היה קשה להתרגל למצב החדש באנגליה. היו לו קשיים רבים והוא עבר ממשפחת אומנה אחת לאחרת פעמים רבות. לבסוף הוא הגיע למוסד.
יצאנו כולנו מנקודת הנחה שאישאר רק כמה שבועות או חודשים אצל משפחת האומנה. עד שהוריי ישיגו ויזה לנסיעה. אך השבועות הפכו לחודשים והחודשים לשנים.
ההורים במשפחת האומנה שלי היו נחמדים. היו להם בנים גדולים. נראה לי שאימי המאמצת חיבבה אותי, אך ליבי היה נעול: לא יכולתי להיפתח אליה. הוריי המאמצים והסביבה שלי היו זרים לי מאוד. זה היה הלם תרבות עבורי והרגשתי כל הזמן שמצפים ממני להיות אסירת תודה.  
כשהגעתי לגיל 16 התחלתי לעבוד במשרד. בגיל 18 התנדבתי לשרת בצבא. נסעתי ללונדון והרגשתי חופשייה לראשונה בחיי. בצבא הכרתי חיילים יהודים מארץ ישראל שהתנדבו לשרת בצבא ולהילחם בהיטלר. הייתי בלונדון בזמן הבליץ.
לאחר שהסתיימה המלחמה קיוויתי לקבל מידע על הוריי. בכל סוף שבוע פרסם הצלב האדום רשימות  ואני חיפשתי בהן כל שביב מידע. אי הוודאות הייתה איומה ולקח שנים עד שנודע לי על גורלם של הוריי.
 
חודשיים לאחר שנסענו לבריטניה שוחרר אבי ממחנה הריכוז דכאו. הוריי ניסו לקבל אשרה שתאפשר להם לצאת מאוסטריה. השנה הייתה כבר 1939. כשכבר קיבלו אשרה לפלשתינה הם הרגישו הקלה גדולה. הם רצו לקנות כרטיסי נסיעה, אך רשויות המס מנעו מהם לעזוב את המדינה בשל חוב מס. מדובר היה בסכום קטן, אך לא היה להם כסף. קרוב משפחה מארה"ב העביר בסופו של דבר את סכום הכסף הנדרש. הוריי קיבלו אישור לצאת מאוסטריה דרך איטליה.

אבי גורש לבוכנוואלד

אבל הם הפסידו זמן יקר: ב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה וההפלגה המתוכננת באונייה לפלשתינה בוטלה. אבי גורש לבוכנוואלד. אימי נשארה תחילה בווינה אך נאלצה לעזוב את הדירה שהתגוררה בה. היא עברה להתגורר עם דודתה.
כעבור שנים רבות ניצול שואה שהיה עם אבי בבוכנוואלד סיפר לי מה עלה בגורלו במכתב שכתב לי. הוא סיפר שבמשך שלוש שנים אבי נאלץ לשטוף גופות ולהכין אותן למשלוח לפקולטות לרפואה בגרמניה למטרות מחקר. כעבור שלוש שנים הוא נרצח: הנאצים לא רצו שיהיו עדים למעשיהם.

כאשר החלו האקציות בווינה בשנת 1942 נשלחה אימי לטרזיינשטאט. בשנים 1944-1945הפיקו הנאצים סרט תעמולה שכינו "סרט תיעודי" בטרזיינשטאט כדי להציג את המחנה בפני הצלב האדום והעולם כגן עדן.[3]

אימי באושוויץ 

כשהצלב האדום ביקש לבדוק גם את אושוויץ הנאצים ארגנו טרנספורט מטרזיינשטאט לאושוויץ עם יהודים ויהודיות שעדיין נראו טוב יחסית ויהיה אפשר להציגם. אימי הייתה בין היהודים שהגיעו לאושוויץ.  
כדי לטשטש את תנאי המחייה באושוויץ הקימו הנאצים בקרבת המחנה המרכזי "מחנה משפחות".  לא קועקע מספר על זרועותיהם של האסירים והם לא חויבו ללבוש מדי אסירים עם פסים. הצלב האדום ביטל את ביקורו – סוף המלחמה כבר נראה באופק – אימי ושאר האסירים מ"מחנה המשפחות" נשלחו לתאי הגזים והושמדו.


אנו מודים לאווה על נכונותה לחלוק עימנו את זיכרונותיה.
    

[1] ISBN 3-88350-033-X.
בארי טורנר: קינדר טרנספורט. מבצע הצלה חסר תקדים. בלייכר, גרלינגן 2002.
[2] בשנת 2010 זכתה ברייסי לאחר מותה באות גיבור השואה הבריטי, אות הוקרה שמוענק על ידי ממשלת בריטניה לאזרחים בריטיים שסייעו לקורבנות השואה. 
[3] Spiegel-Geschichte, ​SS-Propagandafilm "Theresienstadt"