פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
"איפה אנה פרנק": ארי פולמן יצר סרט מרהיב, שעושה השוואה מופרכת ומיותרת

סרט האנימציה שפתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים מצליח לספר מחדש בצורה יפהפייה סיפור שעובד אינספור פעמים. עם זאת, הניסיון לקשור בין השואה למשבר הפליטים של ימינו מצוי בעוכריו

משימה לא פשוטה לקח על עצמו ארי פולמן כשהסכים לעבד לקולנוע את יומנה של אנה פרנק. לקחת יצירה ספרותית כל כך מפורסמת ופופולרית — שכבר ידעה אינספור עיבודים לתיאטרון, לקולנוע, לטלוויזיה, ליומן רשת, ובעצם כמעט לכל מדיום שאפשר להעלות על הדעת (כולל רומן גרפי נהדר שפולמן יצר עם דוד פולונסקי לפני ארבע שנים) — וליצור לה עיבוד קולנועי חדש, מקורי ואחר זה אתגר לא קטן. פולמן כבר הודה בראיונות כי בהתחלה ממש לא התלהב מהמשימה, ובסופו של דבר החליט לעשות זאת בין היתר בגלל היותו בן לניצולי שואה..

לא פחות משמונה שנים הוא עבד על "איפה אנה פרנק", עשרות רבות של אנימטורים ממדינות שונות שקדו עליו, והוא הוקרן בחודש שעבר בבכורה עולמית בפסטיבל קאן. ההקרנה הראשונה בפני קהל ישראלי התקיימה אתמול (שלישי) באירוע הקולנוע החגיגי והמרהיב ביותר שלישראל יש להציע: ערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים. לאחר שנת קורונה שבה התקיים הפסטיבל במתכונת אונליין, הוא נפתח השבוע במתכונת רגילה, קיבץ אלפי צופים בבריכת הסולטן בירושלים והקרין את "איפה אנה פרנק" על מסך ענק ועם מערכת סאונד אימתנית ששופרה לקראת ההקרנה.

הפתיחה של הסרט מהפנטת: יום סגרירי במיוחד, גשם זלעפות ניתך ארצה, ובכל זאת תור ארוך של מבקרים משתרך מחוץ למוזיאון אנה פרנק באמסטרדם. הם מסתתרים תחת מטריות, מעיליהם מתנפנפים, אבל הם נחושים לחכות עד שייפתחו השערים, אף סערה לא תשבור אותם. בזכות מערכת הסאונד החדשה אפשר היה כמעט להריח את הגשם, להרגיש את הצינה, להצטמרר מהרוח. אוהל של משפחת פליטים הניצב ממול נעקר ממקומו ונסחף עם הסופה, ובינתיים במוזיאון קוביית זכוכית שמגינה על היומן המקורי של אנה פרנק מתנפצת באופן מסתורי. טיפות דיו נוטפות על הדפים המכוסים בכתב יד, האותיות מתחילות להתערבל ולהסתלסל מעלה, אל מחוץ ליומן, ותנועתן יוצרת לבסוף דמות של ילדה מאוירת, דקיקה, מנומשת ואדומת שיער.

קיטי, החברה הדמיונית שאליה הפנתה פרנק את המילים שכתבה ביומנה, מגיחה אל ההווה לאחר יותר משבעה עשורים של תרדמת, ומתחילה לתהות לאן נעלמו אנה ובני משפחתה. היא לא מודעת לכך שעשרות שנים חלפו, שהמלחמה נגמרה, שהנערה שבדתה אותה מלבה כבר אינה בין החיים, ושהבית שבו התגוררה הפך לאטרקציה תיירותית. היא גם לא יודעת שהיומן של חברתה הפך למסמך איקוני, אחת היצירות המפורסמות והמוערכות ביותר שנכתבו על תקופת השואה. קיטי לא מבינה למה המוני מבקרים פוקדים לפתע את הבית ששימש מסתור לאנה ולבני משפחתה בימי המלחמה, ו"איפה אנה פרנק" מתחקה אחר מסע החיפוש שלה אחר חברתה הנעדרת.

תשובה יפה ולא נכונה

ב"ואלס עם באשיר" הציע פולמן צלילה מרתקת אל הזיכרון, והשתמש באנימציה כדי לטלטל את הצופים בין ההווה לעבר, בין המציאות ההיסטורית להשתקפות הפגומה שלה בשברי הזיכרון שלנו, בין מלחמת לבנון הראשונה לטראומות שנחקקו בנפשם של החיילים שהצליחו לצאת ממנה בחיים. ב"איפה אנה פרנק" הוא חוזר לגעת בזיכרון באמצעות אנימציה וקפיצות בזמן, אך הפעם בוחן את הזיכרון הקולקטיבי המתגבש סביב היומן המפורסם ואת זיכרון השואה, שמוצג בסרט ככזה שנמהל באלמנטים של סגידה, השטחה והתמסחרות. קיטי נודדת בין שורה של מוסדות שנקראו על שמה של אנה פרנק (בית ספר, בית חולים, תיאטרון, גשר, מה לא), ורואה כיצד הרשויות הדולקות בעקבותיה חרדות עד מאוד לגורלו של הספר שגנבה (קיטי חייבת שיהיה צמוד אליה אחרת היא תתפוגג ותיעלם), אך אדישות לחלוטין למשבר הגלובלי החדש שמתרחש מסביב — משבר הפליטים, שמותיר מיליוני נערות חדשות על משפחותיהן ללא קורת גג.

פולמן מצא פתרון ויזואלי יפהפה לדילוגים בין הווה לימי מלחמת העולם השנייה: דמותה של קיטי כאמור מסתלסלת ועולה מהיומן של פרנק, אבל היא גם נמסה לעתים ונספגת בין דפיו, וכך נשאבת חזרה אל אמסטרדם של שנות ה–40 המוקדמות. הקפיצה לעבר מאפשרת לצופים לפגוש את אנה, להתוודע לאישיותה, למציאות חייה בתקופה שבה כתבה את היומן, לפחדים, לכעסים ולתקוות שלה.

הבחירה להציב במרכז העלילה את קיטי — ולא את אנה — מאפשרת לעיבוד של פולמן להיות מקורי ולא שגרתי, להתבונן על ההווה ולא רק על העבר, ולבחון גם את חייה של פרנק וגם את הפיכתו של יומנה למסמך היסטורי וספרותי איקוני וחשוב. כרגיל, פולמן גם קיבץ סביבו קבוצת יוצרים שמצליחים להקפיץ את הסרט עוד מדרגה ולהפוך אותו לחוויה קולנועית יוצאת דופן: העיצוב האלגנטי של לנה גוברמן, האנימציה המרשימה של יוני גודמן, המוזיקה המצמררת של קרן או ובן גולדווסר. כל אלה הפכו את ההקרנה בקאן לאירוע קולנועי שהוציא את המבקרים נפעמים מן האולם, ואת ההקרנה שלשום לאירוע שריגש לא מעט צופים.

האנימציה משחררת את הדמיון מכבלי המציאות, מזמינה דימויים ויזואליים עוצמתיים, ומאפשרת מסע בתודעתה האפשרית של פרנק. כך, למשל, סצינה מרהיבה במיוחד בסרט מציגה את המתקפה של בעלות הברית על הנאצים, כשהראשונים מוצגים כחיל פרשים ססגוני ומגוון שבו רוכבים זה לצד זה פרנק, גיבורים קולנועיים שהיא מעריצה (קלארק גייבל אלוף חלומותיה), גיבורים מסיפורי המיתולוגיה היוונית החביבים עליה ועוד. סצינה אחרת מציגה את היהודים קורבנות השואה כשהם נשלחים בסירות ענק אל ממלכת המתים מהמיתולוגיה היוונית, שנדמית קודרת, מאיימת ומבהילה מאי פעם: דמויות ענק של נאצים בגלימות שחורות ופנים לבנות ממלאים את מקומו של אל השאול, האדס, וחורצים את גורלם של האסירים שנשלחו למחנות למוות או לחסד.

אולם נדמה כי הניסיון של "איפה אנה פרנק" לפנות לקהל צעיר — הסרט נתמך על ידי "קרן אנה פרנק" מתוך כוונה שיפנה לילדים ונוער — עומד בעוכריו. סצינות שבהן משולבים הסברים על הכיבושים הנאציים והתקדמות המלחמה עוצרות את שטף העלילה ומעמיסות עליה מטען דידקטי עודף. ברגעים הללו יצירת האנימציה המרהיבה הופכת לשיעור היסטוריה בזעיר אנפין, והאשליה הקולנועית קורסת לכדי רביכה פדגוגית.

גם ההחלטה לצייד את הסרט במוסר השכל אקטואלי ולייצר השוואה בין השואה למשבר הפליטים פשוט לא עובדת. בפרפראזה על משפט שהיה חביב על מורה שלי למתמטיקה בתיכון, אפשר לומר שזוהי תשובה יפה, אבל לא נכונה. הכוונה טובה, אבל הביצוע בעייתי. גם אם משבר הפליטים הוא אחת הבעיות הקשות שהקהילה הבינלאומית נכשלת בהתמודדות איתה בימים אלה, הבחירה של פולמן להציב אותו כמסר החינוכי של הסרט רק מחלישה אותו.

בצפייה הראשונה ב"איפה אנה פרנק" בפסטיבל קאן התחושה הזאת היתה עמומה כשיצאתי מהאולם, אבל בצפייה שנייה בבריכת הסולטן היא התעצמה. אולי זה קרה בגלל העוצמה שנוספה להקרנה באוויר הפתוח, אולי גם בגלל הערה שזרק חבר על הפליטים הפרטיים שלנו, שנמצאים ממש מעבר לחומת ההפרדה. ההשוואה הזאת בעייתית ומיותרת בעיקר כי היא שולפת את הצופים מההתמסרות לסיפורה של ילדה רגישה במיוחד, בעלת נפש סוערת וכישרון ספרותי נדיר, שגורלה העגום מבהיר את הטרגדיה של השואה. התחושה שמישהו פה בא לחנך ולתחוב לנו מוסר השכל לגרון, ממש לא הולכת יד ביד עם הרוח הכה חופשית של אנה פרנק.