מעבדת גולם
ללכת באומץ אל המקום שבו איש לא רקד מעולם

במהלך השנתיים האחרונות עלו לאינטרנט אינספור הופעות מחול. ההופעות הללו, שהוצגו בתחילה על במות, צולמו ואז הוקרנו. פרויקט "מעבדת גולם" שואף לצעוד צעד נוסף קדימה, ולשלב טכנולוגיות של לכידת תנועה בשלבים הראשונים של התהליך היצירתי.

מאת אורי לנקינסקי

כשהגעתי לצילומים של הפרויקט "מעבדת גולם" (Golem-Labor), הצוות בדיוק היה בהפסקה "טכנולוגית". חליפת לכידת התנועה, שנמצאת במרכז הפרויקט, עברה למצב כבוי, וכך גם האווטאר שעל המסך שהותקן על אחד הקירות בחדר הישיבות של מכון גתה. על מסך גדול יותר, שנמצא על אחד הקירות האחרים, מופיעים פניה של קרלי לייב, כוריאוגרפית אמריקאית והיוזמת של פרויקט "מעבדת גולם", שנמצאת כרגע בברלין. פניה הגדולות מהחיים של לייב מרצדות על המסך בסבלנות, בזמן שבחדר מנסים להחזיר את החליפה למצב מקוון. יובל ברלב, אלה איסמן-ליבר וענבר פרי, שלושה רקדנים מבית הספר "המסלול" למחול מודרני בתל אביב, יושבים על כיסאות באחת הפינות, ממתינים לעדכונים. אופיר דגן, המנהל האמנותי המשותף של "המסלול", מסתובב במעגלים עם קרולה דיר, המנהלת של מכון גתה בישראל, בזמן שהם דנים כיצד להמשיך. האווירה בחדר קלילה. ניתן להרגיש בבירור את ההתלהבות באוויר, ולמרות האתגרים הנוכחיים יש תחושה שעושים היסטוריה. קשיים טכניים הם חלק מהמחיר של חדשנות, וככל שמדובר במחול, אין פרויקט שדוחף את הגבולות הטכנולוגיים של המחול בצורה כה ברורה ונועזת כמו "מעבדת גולם".

טכנולוגיה של לכידת תנועה היא לא דבר חדש. הציוד הדרוש לכך קיים כבר שנים רבות ונעשה בו שימוש נרחב במשחקי מחשב ואנימציה. החדשנות הטמונה בפרויקט היא רתימת הטכנולוגיה לטובת יצירה של מחול על ידי אמני מחול. היישום המעשי של המידע שנאסף על ידי הצוותים בריגה, בוגוטה, פראג ותל אביב לא יעבור למדיה של המיינסטרים, אלא ישמש כדי להעצים את הנוכחות וההבנה של המחול המודרני בסְפֶרָה הווירטואלית. כל השותפים מסכימים שבשעה שהפער בין הפיזי לווירטואלי הופך למוחשי יותר ויותר מדי יום, אין זמן טוב יותר מההווה כדי שהמחול יעשה את הקפיצה הזו.
 

. עברנו אל חדר כיתות שאחד מקירותיו מכוסה בפוסטרים בסגנון רטרו שעליהם מוצגים שמות של אזורים שונים בגרמניה. קיר אחר מכוסה חלונות לכל אורכו.

"התכנון שלנו היה לצלם בסטודיו של 'המסלול', אבל הייתה שם יותר מדי מתכת שהפריעה לתקשורת, ולכן עברנו לכאן ברגע האחרון", מסביר דגן. שינוי של הרגע האחרון לא זר לסטודנטים של "המסלול". "ימים טכניים הם חלק ממה שאנחנו מלמדים את הרקדנים שלנו", אומר דגן. "הם רגילים לעבוד עם טכנאים של תאורה וקול. אבל פה מדובר על חוויה טכנית חדשה לחלוטין. מה שאנחנו חווים כאן הוא הדור הבא של האתגרים הטכניים."

מעבר לכבלים ולצגי המחשב, יש רובד של טריטוריה בלתי מוכרת לחלוטין שנחשף כעת ב"מעבדת גולם". "הפרויקט הזה לא עוסק בהעברה של יצירות מחול קיימות אל העולם הווירטואלי", אומרת דיר. "מדובר ביצירה של משהו חדש."

ניתן לזהות בקלות את הדחף שהתעורר בעקבות הפנדמיה האחרונה. "אנחנו לא יודעים מה יקרה הלאה, אנחנו לא יודעים כיצד ייראו בעתיד נסיעות, מתי נוכל לפגוש האחד את השני. אני נוהגת ללכת ליד כיכר רבין, ולעתים קרובות אני חושבת כמה נפלא זה יהיה אם אוכל לראות שם הופעה מבלי שאצטרך להגיע בזמן ספציפי. אנחנו מתרגלים יותר ויותר למציאות מדומה בחיינו. פוקימון גו זו דוגמה מצוינת לכך. ואני תוהה איך זה יהיה כשנוכל להשתמש בטכנולוגיה הזו עבור המחול. זה פותח פרק חדש לחלוטין, עולם של אפשרויות", אומרת דיר.

האמנות מקיימות דיאלוג עם הזמנים

במהלך השנתיים האחרונות עלו לאינטרנט אינספור הופעות מחול. ההופעות הללו, שהוצגו בתחילה על במות, צולמו ואז הוקרנו. ובעוד שהפעולה הזו מאפשרת ליצירות ממדינה אחת להגיע למדינה אחרת מבלי להזדקק למטוס, הן מוגבלות ליישום ספציפי של טכנולוגיה בתחום המחול, כלומר להפצה של היצירות. פרויקט "מעבדת גולם" שואף לצעוד צעד נוסף קדימה, ולשלב טכנולוגיות של לכידת תנועה בשלבים הראשונים של התהליך היצירתי.

"עדיין לא ראינו מחול שנעדיף לחוות אותו באופן דיגיטלי מאשר בהופעה חיה", אומר דגן. " האמנות מקיימת דיאלוג עם הזמנים. הטכנולוגיה הזו היא חלק גדול מהעולם שמסביבנו."

עבור ששת הרקדנים שלקחו חלק בשני סבבים נפרדים של התנסות עם הטכנולוגיה, התקלות והבאגים בתוכנה עוררו בהם סקרנות שהם לא היו רגילים אליה. בעוד שרקדנים בני זמננו רגילים לצפות בהקלטות של עצמם רוקדים, הרקדנים של "מעבדת גולם", לאו טריס, שלי סטולפנר, זוהר רובין, יובל ברלב, אלה איסמן-ליבר וענבר פרי, התוודעו לנקודת השקפה שונה מאוד ביחס לתנועה שלהם.
  איסמן-ליבר מוסיפה שלצפות בעבודה של ברלב עם החליפה הייתה דבר מסעיר. "היה מעניין לראות מה האווטאר לקח מיובל. היו פחות ממדים מאשר בחיים האמיתיים." השלושה מסכימים שההתרחשות הפנטסטית הזו אפשרה להם לדמיין כיצד התנועה שלהם מתעלה אל מעבר לחוקים הפיזיקליים של כדור הארץ, ודבר זה נוגע יותר מכל בתשוקה שמקננת בכל רקדן ורקדן.

"בבלט הרקדנים רצו לעוף, אז הם המציאו את נעלי הפוינט", אומר ניב מרינברג, שמונה לאחרונה למנהל משותף של "המסלול". "רקדנים מפנטזים שהם נמצאים הרחק מחוקי הטבע."  

לייב, שממשיכה להמתין בסבלנות לחדשות מהטכנאים, מספרת שחליפות לכידת התנועה שנמצאות בשימוש בפרויקט הן מדור שני, ובמידה רבה עדיין נמצאות בשלב של חקירה וגילוי. בהתחלה, כאשר הפרויקט קרם עור וגידים, לייב, אשר הביאה את הקונספט ואת מודל הסדנה למכון גתה, תכננה להגיע לישראל עבור הגרסה בתל אביב. עם זאת, מגבלות הקורונה אילצו אותה להשתתף דרך הזום, ובאמצעותו היא סיפקה הנחיות ומשימות עבור האלתורים של הרקדנים. לייב עובדת עם הפלטפורמה gamelab.berlin, שאותה היא מתארת בתור "נקודת החיתוך שבין עיצוב משחקים, אינטרנט, מדיה, תרבות והאמנויות." גם היא משועשעת מהתקלות הייחודיות שמאפיינות את הטכנולוגיה הזו. "כשהשחקנים קופצים, האווטאר צף. הם נוחתים לקרקע והוא ממשיך לעלות", היא מחייכת.

המענק עבור "מעבדת גולם" התקבל בשנת 2019, וכלל את מכון גתה בתל אביב, פראג (בתור המכון המוביל), ריגה ובוגוטה, כמו גם ארגונים שותפים בכל אחד מהמקומות הללו. כל אחת מהערים אירחה סדנאות עם רקדנים מקומיים, שנועדו ליצור חומרים שניתן יהיה להציג במופע חי. הסדנה הראשונה התקיימה בפראג בחודש אוקטובר בשנה שעברה. בקול הקורא להגשת בקשות להשתתפות נכתב "Dear nerds…". הסדנה השנייה התקיימה בריגה בספטמבר 2021. התוצאה של האירוע הזה, שניתן לצפות בה ברשת, היא מעין מוזיאון תנועה שכולל לכידת תנועה של ארבעה רקדנים, גלריית תמונות, ראיונות עם הרקדנים המשתתפים וקטעי מידע על הפרויקט. לאחר מכן, נערכו סדנאות בחודש נובמבר בתל אביב ובבוגוטה.   

מרינברג, שצפה בתוצרים של הסדנה שהתקיימה בריגה, מדווח שבעוד שהאווטארים היו הרבה פחות מגוונים מהרקדנים עצמם, הוא הצליח לפענח מאפיינים מסוימים מתוך הצפייה בהם רוקדים. "יכולתי להגיד מתוך הצפייה באווטאר אם מדובר ברקדן או רקדנית, בני כמה הם פחות או יותר, ואיזה סוג של הכשרת תנועה הם קיבלו", הוא אומר. למרינברג, חוקר בעל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית ומנהל חזרות ותיק, יש עין חדה במיוחד בכל מה שקשור לתנועה. הוא מציין שהוא יכול להרגיש אם הרקדן של האווטאר עבר פציעה בעבר. "הייתה דמות אווטארית אחת שנראה היה שהיא חשה חוסר נוחות בברכיים." עם זאת, מה שהאווטאר מסוגל להיפטר ממנו, זו הביקורת העצמית שהיא אחת התכונות הידועות לשמצה של רקדנים.

"רקדנים רגילים להתאמן מול מראה, במשך שעות. בעשור האחרון עבדנו עם וידיאו, תוך שאנחנו מתעדים את עצמנו וצופים בחומר שצילמנו. כאן, ההיבט האסתטי לא קיים. הצורה והצבע שלנו נעלמים. אנחנו רואה את זה בתור יתרון", מסביר מרינברג.

אחת השאלות שעולות כאשר דנים בטכנולוגיה של לכידת תנועה, היא מי יהיה מסוגל לפתח מציאות מדומה במחול. העלויות של פרויקט "מעבדת גולם" הן גדולות, וללא התמיכה הכלכלית של מוסדות תרבות דוגמת מכון גתה, קרוב לוודאי שקהילת המחול תישאר מחוץ לגבולות השיח סביב ה- VR.

תרשים ראשוני של מפה לעולם המחול

עבור דגן, מרינברג והרקדנים של "המסלול", הפרויקט מציע הזדמנות ייחודית להתנסות עם ציוד שמעט מאוד אנשים בקהילת המחול הישראלית ראו, ועל אחת כמה וכמה התנסו בו. "מכון גתה היה הגורם שהניע אותנו. כאשר קרולה (דיר) הזמינה אותנו, עניין אותנו לדעת איזו השפעה אמנותית יכולה להיות לפרויקט הזה. הם הכירו לנו שותפים מכל רחבי העולם והפכנו לצוות", אמר דגן. הצוות הזו כולל מגוון רחב של אנשי מקצוע, ששונים מאלה שדגן עובד איתם בדרך כלל. "אנחנו רגילים להיפגש עם אנשים מסוימים מהתחום. כאן, אנחנו מקיימים דיאלוג עם טכנאי מחשבים. אנחנו מפתחים רעיונות יחד איתם. עבורנו זה היבט חדש לחלוטין של שיתוף פעולה."   

היישום האמנותי של לכידת תנועה, שנמצאת בלב הפרויקט, הוא אולי גם החמקמק ביותר. "כל הטכנולוגיה הזו קיימת בעשיית סרטים ובמחקר מדעי. העבודה עם הטכנולוגיה הזו היא מאוד יקרה, משום שהיא מאוד חדשה. כדי למצוא פתרונות אמנותיים, צריך לעבוד איתה יותר ויותר. ולכן אנחנו לא רואים שימוש רב ב- VR ברמות האמנותיות הגבוהות, משום שלכוריאוגרפים טובים לא היו המשאבים הדרושים כדי להשתמש בטכנולוגיה הזו עד עכשיו", אומר מרינברג.   

"מה שאנחנו עושים כאן יצריך הרבה כסף", מוסיפה דיר. היא מוסיפה כי לדעתה, הטכנולוגיה הזו עומדת להתפשט באופן חסר תקדים. "בשלב מסוים, לכולם תהיה בבית חליפת לכידת תנועה. אני חושבת שחשוב שקהילת המחול תבין איך להשתמש בטכנולוגיה הזו. זוהי דוגמה מצוינת לאופן שבו מוסד תרבות כמו גתה עובד היום", אומרת דיר. "אנחנו יוצרים משהו שאף אחד מהשותפים לא היה עושה לבד ללא האחרים. זה הרעיון של עבודה תרבותית גלובלית."

כל השותפים מסכימים פה אחד שלכידת תנועה לא מתיימרת להוות תחליף למופע חי. "בעולם המחול, בדרך כלל אנחנו מתעלמים מטכנולוגיה", מסביר מרינברג. "אנחנו חוששים שהיא תהרוס את הקסם של ההופעה."

"יש תנועת נגד מסוימת לכניסה של הטכנולוגיות האלה לתחום האמנות", אומרת דיר. "אנשים זונחים מרחבים דיגיטליים לטובת מרחבים פיזיים, ואני מאמינה שתמיד יהיו הופעות בעולם האמיתי, ללא ספק במחול. לעולם לא נאבד את ההתרגשות שלנו ממה שגוף האדם יכול לעשות."
 

יחד, הצוות הישראלי וכל חברי הרשת של פרויקט "מעבדת גולם" שואפים לענות על חלק מהשאלות הללו, ובמקום תשובות, להציע את הניסיון שלהם בתור תרשים ראשוני של מפה לעולם המחול.