גישה מהירה:

עבור ישירות לתוכן (Alt 1)עבור ישירות לניווט משני (Alt 3)עבור ישירות לניווט ראשי (Alt 2)

דימויים מגדריים בספרות
על מלאכיות ומפלצות ועל נשים שעוזבות

מפלצות ומלאכים? כאן בעיבוד הקולנועי של "שלגייה ושלושת הליצנים" מאת ולטר לאנג (1961).
מפלצות ומלאכים? כאן בעיבוד הקולנועי של "שלגייה ושלושת הליצנים" מאת ולטר לאנג (1961). | Filmstill (Detail): © picture alliance

דימויים מגדריים סטריאוטיפיים רווחים בספרות המערבית מקדמת דנא. מיתוסים ואגדות, ספרות קלאסית ומודרנית מלאים בגיבורים אמיצי לב ובדמויות של נשים הסובלות סבל ממושך. מה קורה פה ועל מה בעצם מתנהל משא ומתן?


 

מאת ניקול זייפרט

בעידן שבו אנו מבקשים להתגבר על דימויי מגדר בינאריים, קלישאות תפקידים ישנות ממשיכות לתת את אותותיהן, לא מעט בצורה של ספרות קנונית. בשל כך חשוב אף יותר להרהר בסיפורים שהספרות הזאת מספרת לנו על המגדרים.

סימון דה בובואר אפיינה את ההבדל התרבותי בין נשים לגברים בספרה "המין השני": גברים כובשים את הנשים ואלה הופכות לשבויות שלהם. גברים יוצאים אל העולם, חוקרים, ממציאים ויוצרים, ואילו נשים נשארות בבית ומטפלות בילדים. חוקרת הספרות האמריקאית מריה טטר מצאה עדות לדפוסים הסיפוריים המגדריים האלה במיתוסים, באגדות ובמעשיות. שלגייה, סינדרלה, היפהפייה הנרדמת ואחיותיה לכודות בטירה, בגן או במגדל, ממתינות בסבלנות בזמן שגברים יוצאים לחפש אותן, נלחמים ביריבים, מביסים אותם והופכים לבסוף למשחררים. האישה נחשבת לגמול של הגבר. הוא זוכה לקרוא לה "רעייתי". 

גם במיתוסים של היוונים הקדמונים נשים אינן אמורות לפעול אלא להמתין לגברים וללדת את ילדיהן. דנאה, אירופה ולדה למשל נחטפות בידי זאוס - בדמות של גשם של זהב, שור לבן וברבור - מתעברות ויולדות בנים חזקים והרפתקנים. אנדרומדה נענשת משום שאמה התפארה ביופיה: היא נכבלת לסלע עד שפרסאוס הגיבור מוצא אותה ומשחרר אותה. הנשים מוכות הסבל הללו רבות פי כמה מאלות דוגמת אתנה החכמה, ארטמיס הפראית ואפרודיטה היפה, כולן אלוהויות שמגלמות מושגים מופשטים ללא דופי ולמרבה המזל - מרוחקות בדרך כלל.

מפלצות או מלאכיות?

הגיבור האוטונומי, ההרפתקן, המנצח והגיבורה הכבולה מבחינה חברתית, הסובלת באורך רוח, הגיבורה הצנועה - דימויים מגדריים סטריאוטיפיים אלו עיצבו סיפורים מערביים מאז ומעולם. מריה טטר מכנה אותם "ברירת המחדל של הסיפורים". ברומנים מהמאה התשע-עשרה דמויות נשיות תוארו כמפלצות או כמלאכיות. או שהן כנועות ובעלות אופי טהור ללא דופי, או שהן חושניות, מרדניות ובלתי נשלטות - תכונות מאוד לא רצויות בבת או רעייה ויקטוריאנית.

אפילו הגיבורות של קלאסיקות מודרניות (שנכתבו על ידי גברים) כמו אנה קרנינה, אפי בריסט, אמה בובארי או הסטר פרינה מ"מכתב הארגמן" משתלבות בתבנית של אפשרות נרטיבית סטנדרטית זו. היבט מעניין נוסף הוא הגורם המואשם באופן מסורתי בהתרחשויות: הנשים, הרעיונות והרצונות היומרניים שלהן. הדבר בולט במיוחד במקרה של אפי בריסט, שלפני מותה בטרם עת, בעודה חולה ומשפחתה מתנכרת לה - בעיני החברה היא הנואפת ובכך נושאת באחריות לכל ההשלכות - ללא קשר לאופן שבו הגיעה למצב זה. כמו כן מבחינה חברתית נשים וגברים נמדדים בסטנדרטים כפולים, דבר התורם לאומללותה של אפי בריסט. זהו נרטיב מגדרי המשחזר שוב ושוב את הפריבילגיות של מגדר אחד, כמו גם את היומרנות כביכול של המגדר השני.

האם אפשר גם אחרת?

פה ושם ניתן למצוא עוד דפוסים סיפוריים ודמויות נשיות, אפילו בקלאסיקות שנכתבו בידי גברים, אולם הם יוצאי דופן. כך נורה, הגיבורה במחזה "בית בובות" מאת הנריק איבסן, עוזבת את בעלה ואת ילדיה לאחר שהיא מבינה שבמהלך כל חייה היא הייתה לא יותר מכלי משחק עבור הגברים בחייה - מה שהפך אותה להתגלמות של אמנציפציה נשית בסביבות שנת 1900.

סופרות התנגדו לכך מאז ומתמיד וסיפרו את הצד שלהן בסיפור. במילותיה של רבקה סולניט, מדוע עליהן "להסתפק בקו עלילה יחיד המוביל לחיים טובים, למרות שללא מעט מאלה שעוקבות אחרי אותה עלילה עדיין יש חיים רעים"? אפילו ג'יין אוסטן והאחיות ברונטה מסרטטות ברומנים שלהן דימויים מובחנים של מרד נשי שתמיד עסק בעיקר בגבולות האפשרי עבור נשים. והסופרות הללו הציבו אלטרנטיבה לקוטביות של מלאך או מפלצת בספרות של עמיתיהן הגברים.

למשל, הן משקפות את הכעס על העולם המיזוגני שבו נאלצו הסופרות ודמויותיהן לחיות בדמותה החוזרת של "המשוגעת בעליית הגג", רמיזה לכליאתה של ברטה מייסון, רעייתו הראשונה של רוצ'סטר ברומן ג'יין אייר מאת שרלוט ברנטה. וכך הספרות הופכת גם לפרשנות לספרות קודמת, מצביעה תמיד על נקודות מבט מוזנחות ומנסה להשלים אותן. למשל, ג'ין ריס ב"ים סרגסו הרחב" מתייחסת לדמותה של ברטה מייסון בג'יין אייר ומספרת על חיי "המשוגעת בעליית הגג" מנקודת המבט שלה.
 

כיצד הפכו נשים בלתי נראות

שוב ושוב תיארו סופרות בספרות המערבית כיצד הן אינן שותפות לחוויות העולם בדרך זו או אחרת. הכלה או הדרה, בריחה וכליאה הן נושאים מסורתיים בכתיבה נשית. משרלוט פרקינס גילמן ועד מרלן האוסהופר, מסילביה פלאת ועד אינגבורג בכמן, סופרות תיארו נשים מושתקות או כאלה שמרגישות זרות בחייהן, או שהן מספרות על היעלמותן המוחלטת. מוטיב זה בא לידי ביטוי היום כבעבר. סופרות גם דאגו לכך שלגיבורות המיתוסים יהיו קול ונקודת מבט משלהן. דמותה של קסנדרה ברומן מאת כריסטה וולף מגוללת את סיפורה בגוף ראשון ביום מותה. שתיקת הנשים של פאט בארקר מאפשר לנו לשמוע את קולה של בריסאיס, האסירה שאמורה להינתן לאכילס כפרס מלחמה. וב"פנלופאה" של מרגרט אטווד, פנלופה ושתים עשרה ה"שפחות", נשים משועבדות, מספרות על החברה הפטריארכלית האכזרית באיתקה.

עם זאת דמויות נשיות אוטונומיות בספרות התקשו ועדיין מתקשות, הן מעוררות ביקורת ועוינות. הן יוצאות דופן מדי בתרבות שמציגה נשים כמודל לחיקוי - פסיביות ואלטרואיסטיות  - או כדוגמאות איומות - אנוכיות ומטורפות. כאשר בבכורה הגרמנית של המחזה בית בובות מאת איבסן בשנת 1880 סירבה השחקנית המובילה לגלם אישה שעוזבת את בעלה וילדיה, הסכים המחזאי איבסן, שלא רצה לסכן את קיום ההופעה, לשכתב את סוף המחזה. בסוף החדש נורה מעיפה מבט חטוף בילדיה הישנים ואינה מסוגלת עוד לעזוב. הינה שוב דגם האישה המתאימה לחברה ולסטריאוטיפ הפטריארכלי. בניגוד לכמה מדינות שכנות, גרמניה באותה תקופה עדיין לא הייתה מוכנה לדמות האוטונומית ובעלת המודעות העצמית שיצר איבסן. לא הייתה אפשרות למשהו שהוא בין מלאך למפלצת, לא היה מקום לנקודת מבט נשית. העובדה שלאישה אסור לעזוב את ילדיה היא יותר עניין נסיבתי מאשר החלטה אישית.

עד היום יצירות של סופרות העוסקות בדמויות נשיות אוטונומיות שבוחרות את דרכן בעצמן זוכות לביקורת חריפה במיוחד בידי מבקרים גברים באופן שמבהיר שלא מדובר אך ורק בקריטריונים אסתטיים. שכן גם בספרות וגם בביקורת הספרות מתנהל משא ומתן על דבר שונה לחלוטין: השאלה מי רשאי ומי אינו רשאי לעשות משהו ומהו העונש הראוי. וגם השאלה לאילו חירויות אישה ראויה ולאילו לא.
 

 מקורות:

סימון דה בובואר, המין השני , ריינבק: רוולט 2018 (1949)

סנדרה מ. גילברט וסוזן גובר, המשוגעת בעליית הגג, הסופרת והדמיון הספרותי של המאה התשע-עשרה , ניו הייבן ולונדון: הוצאת אוניברסיטת ייל 1984, עמודים 92-89 

ניקול זייפרט, ספרות נשים: בלתי מוערכת, נשכחת, מתגלה מחדש, קלן: הוצאת Kiepenheuer und Witsch 

רבקה סולניט, אם כל השאלות, מינכן: הוצאת btb 2019

מאריה טאטאר, הגיבורה בעלת 1001הפנים, לונדון: W. W. Norton & Company 2021

Jia Tolentino, Trick Mirror, Über das inszenierte Ich, Frankfurt am Main: S. Fischer 2019

תולדות הספרות הגרמנית מן ההתחלה ועד ימינו, W. Beutin, M. Beilein, K. Ehlert, W. Emmerich und anderen, Stuttgart: Metzler 2019, עמודים 352 ואיל