ריאיון עם יותם גוטל
“יש פה תחושה של קהילתיות אמיתית"

יותם גוטל - במאי, מחזאי ודרמטורג - מתארח בתיאטרון הפולקסבינה (Volksbühne) בברלין. הוא מספר בריאיון על ההשראה שקיבל מההצגה "Mein Gott, Herr Pfarrer" (מילולית:"אלוהים ישמור, אדוני הכומר"), על היתרונות בלקיחת סיכונים אמנותיים ועל האופן שבו הוא חווה את התיאטרון הברלינאי.

מאת פטריק וילדרמן

כיצד נוצר הקשר עם תיאטרון הפולקסבינה?

בשנת 2022 שלחתי סרטון עם קטע שביימתי מתוך המחזה "פאצר" של ברטולד ברכט לפסטיבל ברכט באוגסבורג. התגובות של מנהלי הפסטיבל יורגן קוטנר (Jürgen Kuttner) וטום קוהנל (Tom Kühnel) היו נלהבות ביותר, אולם בעקבות מגיפת הקורונה לא היה ברור אם תהיה בכלל אפשרות להופעת אורח. בהמשך קבענו שאצלם סרטון קצר לפסטיבל בהשראת שיר של ברכט מתוך קובץ השירים "מתוך מקראה לתושבי הערים". כך החלה הידידות עם יורגן קוטנר והתוכנית להוציא לפועל מיזם נוסף ביחד. הוא בא לביקור בתל אביב, שבמהלכו היו לנו שיחות אינטנסיביות במשך שבוע שלם ולבסוף החלטנו להתחיל לעבוד על הסרט "הנוסע - ברוכים הבאים לגרמניה" של המחזאי הגרמני תומס בראש (Thomas Brasch).

מה משך אתכם דווקא ליצירה הפחות מוכרת הזאת של תומס בראש?

צילמו את הסרט בשתי שפות, גרמנית ואנגלית, והוא עוסק בשואה ברגישות רבה בכמה מישורים. בעקבות המחשבה שלנו על קופרודוקציה ישראלית-גרמנית הייתה לנו פגישה לא מחייבת בפולקסבינה, התיאטרון שבו יורגן קוטנר פועל כבר משנות התשעים. נפגשנו עם השחקן מרטין ווטקה (Martin Wuttke) ועם הדרמטוגרית של התיאטרון, אנה היסן (Anna Heesen). היא הציעה לי להתארח בתיאטרון לזמן מה. זה הסתדר מכיוון שבכל מקרה כבר שוחחתי על האפשרות להתמחות איפשהו בגרמניה עם בריט וולפארט (Berit Wohlfarth), האחראית במכון גתה על תמיכה בתרגומי מחזות ועל מלגות התמחות. גם בריט וולפארט וגם מכון גתה ישראל בניהולה של קרולה דיר סייעו לי בכל הקשור לתכניותיי בברלין. אני אסיר תודה על כך מאוד.

באילו חזרות אתה משתתף בפולקסבינה?

אני מתארח בהצגה "אלוהים ישמור, אדוני הכומר" של הבמאי והמנהל האמנותי בפולקסבינה רנה פולש (René Pollesch). אמרו לי שכותרת המחזה היא בהשראת סדרת טלוויזיה גרמנית משנות השמונים בשם "הו אלוהים, אדוני הכומר". פולש עובד עם אנסמבל שבו ארבעה שחקנים: אינגה בוש (Inga Busch), בני קלאסנס (Benny Claessens), כריסטינה גרוס (Christine Groß) וסופי רויס (Sophie Rois) ומקהלת נערות. כפי שנהוג אצל פולש, לא מדובר בלספר סיפור לינארי. הייתי מתאר את המחזה כקולאז' פוסט מודרני המקבל השראה מסרטי אינגמר ברגמן ועוסק בדת ובדתיוּת.

כיצד אתה חווה את פולש בעבודתו?

בעברית היינו אומרים שיש לו לב זהב. פולש אדם נעים וחברותי ביותר. מניסיוני אני יכול לומר שזה לא מובן מאליו לבמאי ברמה שלו. לרוב במאים הם אנשים סמכותיים שמבקשים לשלוט בכול, דבר שאפשר להבין באיזשהו מקום מכיוון שבסופו של דבר הם אלה הנושאים באחריות. יש לנו פתגם בעברית גם לדבר הזה: להצלחה אבות רבים אבל הכישלון הוא יתום. כשהצגה לא מצליחה מבחינה אמנותית, כולם מפנים את האצבע המאשימה לבמאי ולא לצוות השחקנים. אבל פולש מצליח לייצר תחושה של קהילתיות אמיתית ומבקש לשמוע מגוון דעות. השחקניות והשחקנים שותפים מלאים ויש להם השפעה על ההצגה.

אתה מצליח להביא את עצמך?

בוודאי. אני לא רוצה לחשוף פרטים נוספים על ההצגה, אבל כמו שאמרתי היא עוסקת בשאלות של דת ואמונה באלוהים. אני דובר עברית ולכן אני יכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. זה הועיל לתהליך העבודה במקרים רבים כמו גם הידע שלי בתנ"ך באופן כללי.

תיקח איתך משהו מהתקופה שבה אתה מתארח בתיאטרון הפולקסבינה לעבודתך בתיאטרון?

כמובן. אופן העבודה של פולש מעורר השראה רבה. הוא כותב את המחזות שלו בעצמו ומגיע לחזרות עם גרסה לא גמורה של הטקסט. בחזרות קוראים את הטקסט ודנים בו. בעקבות הדיונים הוא מביא גרסה חדשה למחרת. באופן כללי אני נדהם מהאסתטיקה הפוסטמודרנית של הפולקסבינה. לאחרונה צפיתי פה ביצירה של הכוריאוגרפית קונסטנצה מאקראס (Constanza Macras) בשם "דרמה" שהיא אוונגרדית ואקספרימנטלית באופן מפתיע. בישראל ייתכן שהיה מגיע קהל של 30 עד 40 איש להצגה מהסוג הזה. בברלין ההצגה מועלית מול קהל של 800 איש.

מהן חוויותיך באופן כללי מהתיאטרון הברלינאי?

יש פה נקודה מעניינת נוספת. מהשבוע השני שבו התחלנו לעבוד על ההצגה "אלוהים ישמור, אדוני הכומר" יכולנו לקיים חזרות על במת חזרות בתיאטרון ברומלסבורג בפאתי ברלין. הסט עצמו כבר היה מוכן. זה שונה לגמרי בישראל, שם לרוב יש חדר חזרות קטן, שבו אומרים לשחקניות ולשחקנים: דמיינו לעצמכם שיש פה שולחן ושם יש דלת. רק חמישה ימים לפני הבכורה אפשר לקיים חזרות בבמה המוכנה. זה מוביל לכאוס גדול מכיוון שבסוף הסט נראה תמיד שונה מהמצופה. זאת אומרת שבסוף צריך להתחיל עם הבימוי מההתחלה. לרוב מעצבי במה ותלבושות לא מעורבים בחזרות. זה שונה בברלין, שם היינו כולנו יחד בחזרות מההתחלה: הדרמטורגיה, אנשי המקצוע מכל התחומים ואני.

מהו לדעתך ההבדל העיקרי בין התיאטרון הישראלי לתיאטרון הגרמני?

מצער ובנאלי לומר זאת, אך ההבדל העיקרי הוא כלכלי. בעולם שלנו כסף עושה את ההבדל. בישראל התיאטראות צריכים לממן את עצמם ב-50% ואילו בגרמניה ב-15% בערך ככל הידוע לי. שאר התקציב מגיע מהמדינה. לכן תיאטראות בגרמניה יכולים לקחת סיכונים אמנותיים. אם הצגה לא מצליחה זה לא נורא. לא כך המצב בישראל. אם ההצגה לא נוחלת הצלחה קופתית לא תמיד אפשר לשלם לצוות התיאטרון. ישנם מקרים כאלה. בעקבות זאת ההצגות שיוצאות בד"כ לסיבוב הופעות גם בערים קטנות שאין בהן תיאטרון צריכות לקלוע לטעם של ההמונים.

למה בדיוק הכוונה?

ההנחה היא שאנשים רוצים לזהות את עצמם על הבמה. הצגות של מחזאים ישראלים עכשוויים, קומדיות או דרמות קלילות, המתרחשות בישראל של היום ודומות למציאות, הן אלה הזוכות לפופולריות. לרוב ההצגות מתרחשות בחדרי מגורים כמו של איקאה. אין לי שום דבר נגד ריאליזם. גם תיאטרון השאובינה (Schaubühne), שצפיתי בכמה הצגות שהועלו בו, עובד לפעמים בסגנון ריאליסטי, זה יכול להיות מעניין. אבל הכוונה הכללית של ההצגות האלה שאני מדבר עליהן ושבאות מאותו פס יצור, היא להיות מסחריות. מכיוון שכך הם פני הדברים, קיבלתי השראה רבה אף יותר מסצנת התיאטרון בברלין.

כיצד מתקדמות התכניות שלך לשתף פעולה עם תומס בראש ומהם המיזמים הנוספים שאתה מתכנן?

יורגן קוטנר ואני עדיין לא החלטנו סופית איפה ומתי זה יקרה. אך הרעיון לפתח מחזה על בסיס התסריט של בראש עדיין קיים. מיזם נוסף שמתוכנן אחרי שאחזור לישראל הוא הצגת הבכורה של המחזה של ברכט "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", שתרגמתי ועיבדתי. בכל מקרה נראה שהתשוקה שלי לברכט לא תשתנה בעתיד הקרוב.
יותם גוטל, 2023 | © שירה גוטל