אי-שוויון
נשים עם גיטרה בס?
תנועת "מי-טו" וחוסר שוויון בשכר ובמשרות מהווים נושא מרכזי גם בתעשיית הג'אז. למרבה הצער, הבעיות הללו לא זכו עד היום למענה הולם, כך סבורה כותבת הטור שלנו, סופי אמילי באהה.
מאת סופי אמילי באהה
בעצם, הטקסט הזה היה צריך להיות מיותר. אחרי הכול, הג'אז דוגל בפתיחות, בסובלנות ובשילוב, כמעט יותר מכל תחום תרבותי אחר. בעצם, המאפיינים הללו היו צריכים לשמש כמצע אידיאלי לג'אז מגוון ושוויוני, ששורשיו נטועים במרד תרבותי-פוליטי נגד דיכוי מבני ואפליה.
חוסר שוויון היום כמו אז: יחסי הכוחות בין המינים
אך מספיק להעיף מבט אחד בנוף של סצנת הג'אז כדי להבחין מיד שהיחסים בין המינים הם הכול חוץ משוויוניים: בכל גרמניה יש רק שלוש נשים שממלאות משרה של מרצות להוראת נגינה באוניברסיטה. בארבע תזמורות ה"ביג בנד" של הרדיו הציבורי מנגנות היום כמו בעבר רק שתי מוזיקאיות – לצד 64 גברים. והזמרת דוניה סולימאני כתבה לאחרונה במדיה החברתית על תוכניית הסתיו של "העמותה לקידום הג'אז ריין-רוהר": "בעלון הקונצרטים הזה יש יותר גברים בשם מרטין (שלושה!) מנשים".
ניתן להוכיח את הפער הזה באמצעות מספרים נוספים: המחקר "נשים בתרבות ובכלי התקשורת של המרחב התרבותי הגרמני" בחן בשנת 2016 נתונים של "קרן האמנים החברתית" (KSK), ומצא כי שיעור ההשתתפות של נשים בקבוצה "מוזיקאים בתחום הג'אז והרוק" עומד על עשרה אחוזים. בשנת 2016 השתתפו כ-2,000 מוזיקאים בסקר מקוון אשר בדק את תנאי המסגרת הסוציו-אקונומיים והמקצועיים עבור ג'אז כתחום תעסוקתי. התוצאות הוצגו בשנת 2016 במחקר ראשון מסוגו של איגוד הג'אז הגרמני. בשנת 2022 פורסמה מהדורה חדשה של המחקר, תוך התמקדות בהבדלים ספציפיים בין המינים. שני המחקרים מצביעים על חוסר שוויון מובהק: 20% מכלל מוזיקאי הג'אז הן נשים (מגדרים אחרים שאינם בינאריים לא נבדקו במחקר). לפיכך, נשים מהוות רק חמישית מכלל המוזיקאים בתחום הג'אז בגרמניה. לפי נתון בולט נוסף, רק 12% מכלל הנגנים היו נשים, בעוד שהן היוו 86% מכלל הזמרים. מחצית מהזמרות ציינו שהן מנגנות בנוסף בכלי כלשהו, לרוב בפסנתר.
אין זה מקרה שנשים בג'אז עדיין משמשות לעתים קרובות מאוד כזמרות או פסנתרניות. עוד בשנת 1991 חקרה המוזיקולוגית פרייה הופמן את הרקע ההיסטורי לכך. במאות ה-18 וה-19 כלי נגינה נחשבו להולמים עבור נשים רק אם אפשרו להן להציג באמצעותם את "גופן היפה". עם זאת, תנועות גוף אקספרסיביות נחשבו לבלתי נאותות. לכן, לנשים הותר בעיקר לשיר ולנגן בפסנתר. בהיבט הזה, ניכר שלא הרבה השתנה: רק לעתים נדירות זוכים לראות נשים שמנגנות בכלי נגינה אשר מקושרים למחוות גוף בולטות, כמו גיטרה בס או תופים. החלוקה הבלתי שוויונית הזו ממחישה שלכלי נגינה עדיין מתלווים סטריאוטיפים מסוימים. מאחר שסטריאוטיפים מייצבים ומשמרים נורמות, הם גם מחזקים את יחסי הכוחות הקיימים.
"מי שרוצה להפוך למקצוען, צריך להתאמן מוקדם": השכלה ושכר
ניתן לשאוב תקווה מהעובדה שבבתי ספר למוזיקה לומדות יותר צעירות מצעירים. אך כשמדובר בהשתתפות בסצנה המוזיקלית, בסלילת נתיב מקצועי ובסופו של דבר בקריירה, המגמה מתהפכת: בהרכבים מוזיקליים – בין אם בתזמורות בית ספר או בהרכבי טריו מקצועיים – מנגנות פחות נערות ונשים. "ככל שעולים ברמת ההתמקצעות, כך הולך ופוחת בהתמדה אחוז הנשים בקרב המוזיקאים, מובילי התזמורות, המרצים והפרופסורים בתחום הג'אז", כותב אורס יוהנן ב- "מגדר.עושה.מוזיקה: שוויון בין המינים בג'אז" (Gender.Macht.Musik. Geschlechtergerechtigkeit im Jazz). התופעה אינה ייחודית לג'אז, אלא מהווה תמונת מראה של החברה כולה.
הפער הבלתי צודק הזה מעמיק עוד יותר, כשמביאים בחשבון את התשלום הבלתי שוויוני למוזיקאי ג'אז. לפי מחקר הג'אז שנזכר לעיל משנת 2016, מוזיקאיות ג'אז במשרה מלאה מרוויחות 25% פחות מעמיתיהן הגברים, פער שהינו גדול ב-18% מפער השכר הממוצע בין המינים בגרמניה. אין ספק שהדיכוי המבני המושרש של הנשים נטוע עמוקות במבנים הפטריארכליים ההגמוניים של החברה שבה אנו חיים.
"מי-טו" וניצול לרעה של כוח
בג'אז, כמו בתחומים אחרים בחברה, קיימים כמובן יחסי כוחות. ביולי 2023 טלטלה את סצנת הג'אז בגרמניה הצהרה מאת המוזיקאית, כותבת השירים והאקטיביסטית פרידה מרץ: בהצהרה, שאותה פרסמה מרץ בבלוג שלה, היא מצביעה על ניצול שיטתי לרעה של כוח בתעשיית המוזיקה. היא עוסקת במבני הכוח הבעייתיים באוניברסיטאות למוזיקה ובסצנה העצמאית, ומתארת כיצד אלימות, תקיפות וחציית גבולות מעודדים אפליה ומגוננים עליה. כחלק מההצהרה, מרץ התייחסה גם לאירוע של "MeToo", שאותו תיארה המלחינה והפסנתרנית יוליה קאדל בתור "רגע גדול ורב ערך, שהיינו זקוקים לו מזה זמן רב", במסגרת פאנל שהתקיים בפורום הג'אז של דרמשטאדט. "מקרים מסוג זה כלל לא מפתיעים אותנו", אמרה בריאיון המרצה והמתופפת אווה קלסה. "חשוב מאוד ליזום דיונים בנוגע לכך". עם זאת, ההצהרה לא הביאה עד כה להשלכות מרחיקות לכת. למרות שמספר רב של מוזיקאים ומוזיקאיות המשתייכים לסצנה העצמאית הביעו סולידריות עם פרידה מרץ ועם הדרישות שהעלתה, הרי שהמוסדות, הארגונים וההתאחדויות בתחום הג'אז לא השמיעו ברובם תגובות או הביעו תמיכה כלשהי.
כל זה ממחיש את הדרך הארוכה שעוד ניצבת בפניהם של מארגני אירועים, מוזיקאים, אוניברסיטאות, ארגונים, מנהלי לייבלים ועיתונאים בתחום המוזיקה. הג'אז בגרמניה הוא עדיין בראש ובראשונה סצנה מוזיקלית לבנה, גברית, פטריארכלית ושמרנית. הבעיות ידועות, אך כך גם אינספור פתרונות אפשריים. רצון טוב, שנמצא במקומות רבים, לא מספיק כדי לשנות את המצב הנוכחי. אם הג'אז לא רוצה לפגר מאחור, הסצנה חייבת לחדול מפוליטיקה סמלית ומניסיונות ליצירת אליבי, ולהתעמת עם המערכת שמגדירה אותה. היא איננה יכולה להמשיך להתעלם מנושאים מבניים כמו ניצול לרעה של כוח ואי-שוויון בין המינים.