קלישאות
האמנות הגבוהה של הקיימות בגרמניה
גרמניה בלטה בעבר כחלוצה בתחום המיחזור. היא ידועה בטכנולוגיות הפוטו-וולטאיות שלה ובהתנגדותה לאנרגיה גרעינית. עד היום הגרמנים גאים במודעותם הגבוהה לאיכות הסביבה. עם זאת, קל יותר להצהיר כי חיים אורח חיים בר-קיימא מאשר לעשות זאת באמת.
מאת אדם פלטשר
גרמניה היא מדינה שתושביה חושבים ירוק, מאמצים (או לפחות שואפים לאמץ) אורח חיים ירוק ולא מעטים מהם אף בוחרים במפלגת הירוקים. כל מדריך טיולים יאשר זאת, וכך גם גרמנים רבים – ששמחים לשמור על הסטריאוטיפים שלהם. – עבור מרבית הגרמנים הפגנת מודעות סביבתית היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. כל מי שמגיע לראשונה לגרמניה יבוא איתה במגע בימים או אף בשעות הראשונות במדינה. להלן אשתף אתכם בחוויות הראשונות שלי הנוגעות למודעות הסביבתית של הגרמנים.
הפרדת אשפה בגרמניה
היה זה יום העבודה הראשון שלי בלייפציג. בדיוק סיימנו את ארוחת הצהריים במסעדה במקום העבודה. קמתי כשאני מחזיק בידי אריזה ריקה של חטיף תפ"א. אני בריטי, אחרי הכול, וארוחת צהריים היא לא באמת ארוחה אלא אם כן אני אוכל את אותם פלחי תפוחי אדמה דקיקים ומטוגנים. פניתי לכיוון הפחים ושם גיליתי מספר מרשים של פחים עם מכסים בצבעים שונים. הסתכלתי על האריזה והרגשתי שאני במשחק בריחה לא סקסי. באיזה פח...?הורדתי את המכסה מפח האשפה השחור והשלכתי את השקית המרשרשת. האווירה בחדר השתנתה בן רגע, כולם השתתקו. סובבתי את ראשי אט אט. כולם החליפו מבטים משתאים: מי יסביר לבורים האלה את האמנות הגבוהה של הקיימות בגרמניה? הבוס שלי אנדראס החליט שהוא ייקח על עצמו את המלאכה. "פלסטיק שייך לפח הצהוב" אמר ופתח את המכסה. ערימה של אריזות פלסטיק שטופות ונקיות כבר הייתה שם. "אה," אמרתי. "האם זה באמת חשוב? שאוציא את האריזה מהפח השני?"
"כן, כדאי מאוד", הוא ענה בדיפלומטיות. הוצאתי את שקית הצ'יפס שלי מפח האשפה השחור. "בעצם זה ממש פשוט," המשיך אנדראס. "זה הפח לפסולת אורגנית, זה הפח לזכוכית, זה הפח לנייר וזה הפח לאשפה שאינה ניתנת למיחזור, אבל אנחנו משתמשים בו רק במקרי חירום. האם אין ארבעה פחים באנגליה...?”
הגרמנים משתוקקים ממש למחזר. מיחזור משלב שלוש מהתכונות האהובות עליהם: מודעות סביבתית, סדר קפדני ואיפוק קפדני. תנסו להשליך פיסת נייר לפח הפלסטיק של ידיד גרמני - לא תוכלו כמעט להתעלם מצפירות האזעקה. אם אתם מבקשים להימנע מעימותים עם עמיתים, שותפים לדירה או חותנים, כדאי שתלמדו מהר כיצד להפריד את הפסולת כמו שצריך.
אבל מיחזור הוא כמובן לא התשוקה הסביבתית היחידה של הגרמנים.
אורגני, אורגני ושוב אורגני
בגרמניה אוהבים כל מה ש"אורגני". יש סופרמרקטים שלמים שמתמחים במוצרים אורגניים. אם רוצים למכור משהו במדינה הזאת צריך רק לכתוב את המילה "אורגני" והוא נמכר בטירוף. ביונדה (Bionade), למשל, לימונדה שעשויה מרכיבים אורגניים, פופולרית מאוד בגרמניה. הטעם שלה נראה לי תמיד משעמם עד שהבנתי שלא שותים אותה כלל בגלל הטעם שלה. הטעם לא באמת חשוב. הגרמנים שותים את הביונדה משום שיש להם רפלקס קנייה מובנה כשמסמנים מוצר כ"אורגני".
"דיג של בקבוקים"
יש להוסיף לכך את מערכת הפיקדון המופלאה על בקבוקים: אומרים כי זו המערכת הגדולה והמצליחה בעולם עם שיעור החזרה של 98 אחוז. אני נזכר איך ביומי הראשון בגרמניה הנחתי את הצלחת הריקה ואת בקבוק הזכוכית שלי על הדלפק בדוכן הקבב כי רציתי להיות מסודר. המוכר נתן לי מטבע זעיר. זה הרגיש תחילה כמו הגרלת הלוטו הגרועה בעולם, אבל הינה מקבלים כסף בחזרה! מיד התחלתי לחפש עוד בקבוקים ומאז לא הפסקתי לחפש. אני קורא לזה "דיג של בקבוקים" ואני לא היחיד שעושה זאת. לפחות פעם ביום מישהו נכנס לחצר הפנימית שלנו בברלין כדי לשחרר אותה מהבקבוקים הריקים. כשגרים פה תקופה אפשר לתהות מדוע לא כל המדינות מאמצות את הדגם הזה.
פחם ותחנות כוח גרעיניות? לא תודה.
אחרון חביב, יש מיזם ענק למעבר לאנרגיה חלופית בכל גרמניה. החל משנת 2000 השקיעה גרמניה במיזם כבר 500 מיליארד אירו. המעבר לאנרגיה חלופית משמעו להחליף דלק מאובנים ותחנות כוח גרעיניות באנרגיית רוח ובאנרגיה סולארית, בעיקר תוך שימוש בטכנולוגיות תוצרת גרמניה. אחרי הכול, טכנולוגיה ירוקה מהווה 15% מהתוצר המקומי הגולמי של גרמניה. המדינה כולה רוצה להגיע לניטרליות פחמנית עד שנת 2045. האם זה אכן יתממש?
קשה לומר. השינויים הנדרשים הם גדולים. כמו כן תמיד קל יותר להצהיר שמדינה רוצה לאמץ קיימות מאשר לממש זאת בפועל. בין הגרמנים תמיד ניתן למצוא את אלה שלובשים רק בגדי המפ, מהללים את ההומאופתיה, ממחזרים בקפדנות, קונים רק עוף אורגני מסופרמרקט למזון אורגני ומתעלמים מהעובדה שהם נוסעים ברכב הדיזל שלהם כדי להגיע לשם (כשעל השמשה האחורית שלהם מתנוססת כמובן המדבקה "תחנת כוח גרעינית? לא תודה"), טסים שמונה פעמים בשנה ואוכלים בשר במסעדה של מקום העבודה חמישה ימים בשבוע. הם היו יכולים לרכב באופניים לעבודה אילו הממשלה של המדינה הכביכול ירוקה הייתה מתאמצת כדי לספק תשתיות מתאימות. לכל מי שמרים כעת גבה לנוכח הפער הזה: ובכן, הרצון קיים, אך אי אפשר לנצח בכל החזיתות.
ובכן, זאת גרמניה.
סקרנים לשמוע איך עבר יום העבודה הראשון שלי בלייפציג? המשכנו לשוחח על הפרדת אשפה במסעדה במקום העבודה, התאמצתי לזכור איזו אריזה מיועדת לאיזה פח. באותו רגע נכנסה המנקה, גברת קרומפ, ומלמלה: "ממילא כל הפחים נזרקים בסופו של דבר למיכל אשפה אחד למטה". אנדראס, הבוס שלי, חש חולשה בברכיים. מישהו אחר במשרד אמר בקול רם: "סליחה?"
"הם פשוט משליכים הכול למיכל אשפה אחד למטה?" שאל אנדראס, מתקשה להאמין.
"כן."
אפשר היה לחשוב שאילו היינו מודעים לכך היינו פועלים אחרת מעתה ואילך. היינו נפטרים מעול המיון וההפרדה לאור חוסר התוחלת של מאמצי המיחזור שלנו. ובקיצור: שמעתה ואילך היינו משליכים הכול לפח השחור הגדול, הלוא כן?
מחשבה שגויה.
דבר לא השתנה. אם כבר, מיינו ומיחזרנו בקפדנות יתר מעתה ואילך. לא, אנו לא היינו הבעיה. הבעיה הייתה בקומת הקרקע. אנו תרמנו את חלקנו, היינו חלק מהפתרון. זו לא אשמתנו, אלסקה. אל תכעס עלינו, דוב הקוטב. אנו מפרידים את האשפה שלנו, לא חשוב מה קורה אחר כך. מכיוון שככה עושים את זה פה. ככה אנחנו.
ובכן, זאת גרמניה.